פסק-דין בתיק ע"א 9703/10

השופט י' עמית:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ) מיום 25.11.2010 בת"א 7301-05-09.

1.        ענייננו בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער), יליד 11.12.1979, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.2.2006 בעת שעלה על יצול הנגרר של המשאית ורגליו נתפסו ונמחצו בין פגוש המשאית לבין היצול. המשיבה מס' 1 היא מבטחת המשאית, והמשיבה מס' 2 היא מבטחת הנגרר, ולסופו של דיון בשאלת החבות והאחריות קבע בית משפט קמא כי המדובר בתאונת דרכים וכי האחריות חלה על המשיבות והמערערות שכנגד (להלן: המשיבות) בחלקים שווים ביניהן. שאלת החבות וחלוקת האחריות בין המשיבות כבר אינה שנויה במחלוקת, ועניינו של הערעור והערעור שכנגד שבפנינו, נסב אך ורק בשאלת הנזק.

2.        בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים להערכת נכותו של המערער כלהלן:

           ד"ר רון ארבל, בתחום האורטופדי, קבע בחוות דעתו כי המערער סבל מפגיעה קשה בשתי הגפיים התחתונות והעמיד את נכותו הצמיתה כלהלן: בגין קטיעה מעל הברך של רגל ימין -65%; בגין הגבלה בינונית בתנועות קרסול שמאל עם התפתחות של שינויים ניווניים והגבלה בתנועות כף רגל שמאל ואצבעות רגל שמאל - 30%; בגין צלקות נרחבות ומכערות באזור השוק, הירך והגב - 10%. סה"כ נכות משוקללת - 78%.

           פרופ' איסקוב, מומחה בתחום השיקום, קבע כי המערער מסוגל ללכת עם תותבת בעזרת קביים למרחק של כמאה מטר, כי הוא זקוק לתותבת ולנעל אורטופדית בהתאמה אישית לרגל שמאל, וכן לכסא גלגלים קל ופריק לתקופות בהן לא יכול להשתמש בתותבת. עוד קבע המומחה כי המערער אינו מסוגל לחזור לעבודתו כנהג, אך מסוגל לעבוד בישיבה. 

3.        המערער, נהג משאית בעסק משפחתי, למד 9 שנים בבית ספר יסודי ושנה נוספת בבית ספר מקצועי במגמת מכונאות רכב, והחל לעבוד בהיותו בן 16.5 שנים, כך שעובר לתאונה היה בשוק העבודה במשך כעשר שנים. בית משפט קמא הסתמך על חוות דעתו של פרופ' איסקוב, לפיה המערער מסוגל לעבוד בישיבה במשרה מלאה, והעמיד את נכותו התפקודית של המערער על 65%. בפסק דינו העיר בית משפט קמא כי המערער, שעדותו לא נמצאה מהימנה על בית המשפט, לא עשה די על מנת למצות את יכולת השתכרותו ולא פעל בשקידה סבירה כדי לנסות ולמצוא מקום עבודה מתאים, כמו עבודה כסדרן בחברה המשפחתית,  אלא בחר לישב באפס מעשה.

           לגבי בסיס השכר, עמד בית משפט קמא על כך שתלושי השכר שהוצאו למערער על ידי אחיו הונפקו לאחר התאונה ולצורך קבלת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), וכי רב הנסתר על הנגלה לגבי שיעור השתכרותו בפועל של המערער כנהג סמיטריילר. בהקשר זה אציין כי מאחר שהמשאית הייתה רשומה על שם המערער, המל"ל לא הכיר בו כשכיר אלא כעצמאי שלא שילם דמי ביטוח לאומי, ולכן נשללה זכאותו של המערער לקצבת נכות מעבודה. לסופו של דיון, בית המשפט העמיד את שכרו של המערער על סך של 6,600 ש"ח נטו לחודש עד 3 שנים לאחר התאונה (מועד תום תקופת השיקום), וממועד זה ואילך על סך של 7,500 ש"ח נטו. בהתאם לכך חישב בית משפט קמא את הפסד השתכרותו של המערער לעתיד על פי הפסד השתכרות של 65%.

           בראש הנזק של עזרת הזולת פסק בית משפט קמא סכום גלובלי של 500,000 ש"ח, בהסתמכו, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ' איסקוב לפיה המערער זקוק לעזרה קלה לצורך רחצה ולבוש פלג גוף תחתון, וכי יש להניח כי הוא מוגבל בעבודות תחזוקת הבית, ביצוע סידורים מחוץ לבית ומתן עזרה לאשתו.

           בראש הנזק של ניידות נפסק למערער סך של 600,000 ש"ח.

           בראש הנזק של אביזרי שיקום נקבע בהתאם לחוות דעתו של פרופ' איסקוב כי האביזרים הדרושים הם תותבת שיש להחליפה אחת למספר שנים, נעל אורטופדית בהתאמה אישית וכסא גלגלים קל ופריק. בית משפט קמא בחן את חוות דעתם של מר צפריר צדוק מצד המערער ומר גדעון הס מצד המשיבות, ובסופו של יום העמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 500,000 ש"ח.

           בראש הנזק של התאמת דיור הציג המערער חוות דעת שמאי מטעמו, לפיה עלות התאמת דיור עומדת על כ-128,000 ש"ח. בית משפט קמא פסק סך של 100,000 ש"ח, בהתחשבו בחוות הדעת הנגדית של שמאי המשיבות.

           בראש הנזק של טיפולים רפואיים פסק בית משפט קמא סכום גלובלי של 100,000 ש"ח, תוך הסתמכות על חוות דעתו של המומחה השיקומי, שקבע כי על המערער לעבור שתי סדרות של טיפולי פיזיותרפיה בשנה של 10 טיפולים כל אחת, ולבצע פעילות גופנית סדירה ומבוקרת במכון כושר או בריכה כפעמיים בשבוע.

           סך כל הפיצוי שנפסק למערער (כולל ראש הנזק הלא ממוני והוצאות משפט)  - 3,682,189 ש"ח. מסכום זה הורה בית המשפט לנכות את התשלומים התכופים ששולמו למערער וקיצבת נכות כללית, קיצבת ניידות, קיצבת שירותים מיוחדים וגימלאות שיקום בסכום כולל של 1,316,046 ש"ח, על פי חוות דעת האקטואר שי ספיר.

           על כך נסב הערעור והערעור שכנגד.

4.        המערער לא הניח ידו מכל פריט ופריט ומכל ראש נזק שנקבע בפסק הדין והשיג על כל אחד מראשי הנזק, החל מהנכות התפקודית, דרך בסיס השכר וכלה בסכומים שנפסקו בראשי הנזק של ניידות ואביזרים. 

           ואילו המשיבות טענו בערעור שכנגד כי בית משפט קמא הרבה להשתמש באומדנה בראשי הנזק השונים והפריז בפסיקת הפיצוי. כך, לדוגמה, בראש הנזק של אביזרים פסק בית משפט קמא לעבר סך של 126,000 ש"ח למרות שהמערער הציג קבלות בסכום של 17,000 ש"ח בלבד (בהקשר זה אציין כי המערער עתר במסגרת בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור להציג קבלה נוספת בסך של 12,000 ש"ח עבור רכישת התותבת, נוכח טענתו כי בית משפט קמא שגה בחישוב הפיצויים עבור אביזרי השיקום).

5.        אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בערעור שכנגד, אשר דומה כי הוגש כמשקל נגד לערעור העיקרי.

           אשר לערעור העיקרי, התלבטתי בשאלה אם לא היה מקום להעלות את שיעור הפסד ההשתכרות של המערער ולהשוותו לנכות הרפואית המשוקללת (ללא הצלקות), כך שהפסדי השכר של המערער יחושבו לפי 75% (במקום 65% כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא). אלא שהערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה, וההתערבות בכגון דא צריכה להיעשות במשורה ובמקרים ראויים. משמצא בית משפט קמא כי אין מניעה שהמערער ישתכר במומו בעבודה בישיבה סכום שאינו מופרז כלל גם בהתחשב בנכותו, איני רואה להתערב בראש נזק זה.